פסק-דין בתיק ע"פ 4662/12

השופט א' שהם:

פתח דבר

1.        לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שניתן ביום 23.5.2012, בת"פ 32913-11-10, על-ידי כב' השופט ע' מודריק - סג"נ.

           המערער הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן, כדלקמן: סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין; נהיגה בפסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה ללא רשיון נהיגה, לפי סעיף 10א' לפקודת התעבורה; נהיגה ללא ביטוח לסיכוני צד ג', לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; ואי ציות לתמרורים, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

2.        בית משפט קמא גזר על המערער, בעקבות הרשעתו בדין, 4 שנות מאסר לריצוי בפועל, ונקבע כי תקופת המאסר אותה מרצה המערער, שהיא חופפת למעצר, לא תבוא במניין; הופעל עונש מאסר על-תנאי בן שנה אחת שנגזר על המערער בתפ"ל 1031/05 (בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו), באופן ש-8 חודשים מתוכו יצטברו לעונש המאסר שהוטל ו-4 חודשים יופעלו בחופף למאסר, כך שעל המערער לרצות תקופת מאסר בפועל בת 4 שנים ו-8 חודשים; 1.5 שנות מאסר על-תנאי ל-3 שנים מתום המאסר, לבל יעבור המערער עבירה של סיכון עוברי דרך בנתיב תחבורה או עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה נגד הרכוש שהיא פשע; ו-5 שנות פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה, במצטבר לכל עונש פסילה שהמערער נושא כיום.

           בית משפט קמא קבע, לגבי תקופת המאסר, כי "עונש המאסר שגזרתי בתיק זה יצטבר לכל עונש מאסר [שהמערער] נושא כעת".

עובדות כתב האישום המתוקן

3.        בכתב האישום, נטען כי המערער נשפט ביום 17.6.2002 בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (תיק פ"ל 1062/02), ונדון, בין היתר, ל-5 שנות פסילת רשיון בפועל, מיום שחרורו מהמאסר, אותו הוא ריצה באותה עת. עונש פסילה זה הוחמר ביום 18.8.2002, על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 70957/02) והועמד על 8 שנות פסילה בפועל. ביום 28.1.2007, נדון המערער בבית המשפט לתעבורה ברמלה (תיק פ"ל 227/05) לעונש פסילה מצטבר למשך 3 שנים.

           בתאריך 12.11.2010, שהה המערער בחופשה בת ארבעה ימים מבית הכלא בו הוא ריצה עונש מאסר. אחד מתנאי היציאה לחופשה היה כי על המערער לשהות במעצר בית מוחלט, כשאליו צמוד "ערב מלווה".

           ביום 15.11.2010, בשעה 08:45, יצא המערער את ביתו, כשהוא לבדו וללא ליווי של ערב, כפי שנדרש בתנאי היציאה לחופשה. הוא נכנס לרכב מסוג BMW (להלן: הרכב), והחל לנהוג בו כשאין ברשותו רשיון נהיגה תקף בהיותו נתון בפסילה. המערער נסע לכיוון תחנת דלק בחולון, ולאחר מכן המשיך בנסיעה בעיר חולון. אותה עת, נמצאו השוטרים מוטי שמחה ויוסף חי, ברכב משטרתי, אשר חנה בקרבת מקום לביתו של המערער.

           משהבחינו השוטרים במערער כשהוא נוהג ברכבו, הם קראו לו לעצור, באמצעות מערכת הכריזה המצוייה ברכב המשטרתי. המערער עצר תחילה את רכבו, אך מיד לאחר מכן הוא החל בנסיעה פרועה ומהירה, תוך שהוא מסכן במזיד את חייהם של הנוסעים בנתיב התחבורה ושל יתר המשתמשים בדרך. בכתב האישום תוארה בפרוטרוט דרך נהיגתו של המערער, אשר עקף בפראות ובמהירות טורי רכבים; דהר בינות לכלי רכב שנסעו בכביש; ביצע פניות פרסה מסוכנות; נסע במהירות גבוהה ביותר והתנגש בגדר בטיחות המפרידה בין נתיבי תחבורה ; התקרב למעבר חצייה במהירות מסחררת וגרם להולך רגל לרוץ לעבר המדרכה הסמוכה, על מנת למנוע פגיעה בו; וכן, נסע בניגוד לכיוון התנועה תוך ביצוע פניית פרסה, שבעקבותיה הוא התנגש, פעם נוספת, בגדר בטיחות שהיתה בכביש.

גזר דינו של בית משפט קמא

4.        בגזר דינו, ציין בית המשפט המחוזי כי התביעה עתרה לגזור על המערער 4 שנות מאסר לריצוי בפועל, ולהפעיל במצטבר את עונש המאסר המותנה, בן שנה אחת, שהיה תלוי ועומד נגדו. המערער ביקש להקל בדינו "ככל הניתן", בשים לב להודאתו באשמה, שיש בה משום קבלת אחריות על מעשיו, ובשל התנהלותו המופתית בבית הכלא, שם הוא נוטל, לדבריו, חלק בתהליך שיקומי.

           בית משפט קמא החליט לגזור על המערער 4 שנות מאסר לריצוי בפועל, כעמדת התביעה, אך, כאמור, הפעיל את עונש המאסר המותנה באופן ש-8 חודשים יצטברו לעונש שהוטל, ו-4 חודשים יחפפו עונש זה.

           בית המשפט הבהיר כי מדובר במערער כבן 45, בעל עבר פלילי ותעבורתי עשיר, הוא נשא בעבר עונשי מאסר לתקופות לא קצרות, וגם כיום הוא מרצה עונש מאסר ממושך. בית משפט קמא קבע בגזר דינו כי לתצפית החיובית אותה הציג המערער לגבי סיכויי שיקומו "אין אישוש ואין סיכוי רב". בית המשפט הוסיף עוד, כי העבירות בוצעו על-ידי המערער בהיותו בחופשה מהכלא, וזאת "תוך הפרת האמון שנתנו בו רשויות הכליאה".

           בית משפט קמא עמד בגזר דינו על הסיכון הגלום בנהיגה המבוצעת על-ידי עבריינים הנמלטים מאנשי המשטרה, תוך נסיעה פראית ברכב, המסכנת את עוברי האורח ואת יתר המשתמשים בדרך. לגישתו של בית משפט קמא, יש לבטא את מימד החומרה שבעבירה זו בענישה הולמת.

           לצד הקולא, זקף בית משפט קמא לזכותו של המערער את הודאתו באשמות, דבר שחסך את הליך ההוכחות. לאחר זאת, גזר בית משפט קמא על המערער את העונשים שפורטו בפסקה 2 דלעיל.

תמצית הטענות בערעור

5.        הערעור מכוון אך ורק לעניין משכו של המאסר לריצוי בפועל, ובמסגרתו טוען המערער כי מדובר בעונש בלתי מידתי החורג לחומרא מרמת הענישה המקובלת בעבירות כגון דא. בהודעת הערעור נטען כי, הגם שבמועד מתן גזר הדין לא נכנס, עדיין, תיקון 113 לחוק העונשין לתוקפו, היה על בית משפט קמא להנחות עצמו בהתאם לעקרונותיו של תיקון זה. לשיטתה של באת כוחו של המערער, עו"ד אדוה אלאב, העיקרון המנחה, העולה מתיקון 113, כפי שנקבע בסעיף 40א' לחוק העונשין, הינו עקרון ההלימה, כאשר עקרון זה אינו מבטא "גמול במובנו הקלאסי", אלא גישה של מידתיות בענישה. עוד נטען, כי במסגרת תיקון 113 "הוגבל משמעותית המשקל שיש לייחס לשיקול ההרתעה בקביעת העונש", כך שלא היה מקום ליתן לשיקול זה מעמד בכורה בענישתו של המערער.